זה לא סוד שרובינו הולכות עם תפקיד שקיבלנו מאמא
תפקיד שנועד לעזור לה לחיות, לשרוד, להמשיך
תפקיד שהיה קריטי עבורה
ואנחנו אפילו לא נשאלנו או הסכמנו למלא אותו.
פעמים רבות הוא עיצב את חיינו כולם
את הבחירות שלנו בבני זוג, במספר הילדים שלנו,
במקום המגורים שלנו, בעבודה ובקריירה שלנו
בהרגלים שלנו
ביכולת שלנו לחיות כמו שהיינו רוצות
אם רק היינו יודעות איך...
בואי, תעצרי רגע,
מה התפקיד שלך?
היית נקמה או הנצחה?
היית אמא שלה שמתה מוקדם בשואה, או אחותה שנעלמה?
אולי היית החברה "ההיא" הטובה?,
או תרופה לסבל שידעה?
אולי גם את היית תיקון או שיעור למשהו שלא היכרת מעולם
או תחליף למשהו שאבד לה?
אולי לחייה שלה....
חשבת על זה פעם?
הרשית לעצמך לעצור רגע
וללכת עם הרצון להתפטר מהתפקיד הכואב הזה?
או שנבהלת ופחדת שהתפטרות כזאת
תרחיק ממך את אמא לעולמים?
ובנותייך,
איזה תפקיד נתת להן?
אהובותייך,
כמה שלא רצית שהן תהיינה חלק מהסיפור הכואב הזה
איך בקלות הן מחליקות לתוך השושלת הנשית המשפחתית הזאת?!
בואי,
ניפגש
נשחרר
נתפטר
נתחבר